הנושא של אימוץ ילדים הינו נושא מורכב וסבוך, הן מבחינה רגשית והן מבחינה משפטית, וזאת בעיקר בשל העובדה כי הילד עובר ממשמורת הוריו הביולוגיים למשמורת הורים אחרים, מאמצים, וזאת על פי צו. ניתן לאמץ ילדים במגוון גילאים, אלא שהחוק מעמיד דרישות נוקשות, בעיקר בשל הדאגה לטובת הילד.
בנוסף, נבקש להבהיר כי אנשים רבים סבורים כי הקושי העיקרי הוא של הילד המאומץ. במקביל, גם ההורים המאמצים עוברים הליך ארוך ומורכב, שבו עליהם 'להוכיח' את עצמם כמתאימים להליך האימוץ. כמו כן, בסופו של ההליך, מקבלים ההורים ילד, לו הם צריכים לדאוג. במהלך החיים נתקלים ההורים בסיטואציות מורכבות עם הילד, בעיקר בעת ההגעה לשלב שבו הם מתלבטים האם וכיצד לספר לילד על הליך האימוץ.
במאמר המובא לפניכם נסביר על הליך אימוץ ילדים במדינת ישראל. נבקש להעיר כבר עתה, כי מאמר זה הינו מאמר תוכן בלבד, ולכן אין לראותו כתחליף לייעוץ עם עורך דין מומחה ומקצועי בתחום אימוץ הילדים.
אימוץ בישראל:
בישראל, בשונה ממדינות שונות בעולם, הכלל הוא אימוץ סגור, ולפיו, בעת סיום תהליך האימוץ, נמחקים ההורים הביולוגיים מכל הרישומים ובמקומם נרשמים ההורים המאמצים, וזאת כאשר מנותק לחלוטין הקשר בין הילד המאומץ להוריו הביולוגיים. הילד המאומץ יכול לפתוח את תיק האימוץ שלו, רק בהגיעו לגיל 18 ורק בשירות למען הילד. כל עברו במשרד הפנים, נמחק.
השיקול באימוץ סגור בישראל, הוא לטובת יציבות חייו של הילד המאומץ וביסוס תא משפחתי נורמטיבי. בשונה מישראל, בארה"ב לדוגמא ניתנת אפשרות לאימוץ פתוח, כלומר, קיום קשר עם ההורים הביולוגיים גם לאחר האימוץ. בתהליך מסוג זה קיימת התערבות פחותה יותר של מוסדות הרווחה וההורים הביולוגיים הם אלו שמאתרים את ההורים המאמצים, ללא צורך בתיווך. לאימוץ מסוג זה יש יתרונות משלו.
החוק בישראל
החוק העוסק בעניין אימוץ ילדים בישראל הוא חוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק האימוץ"). עקרון העל העומד מאחורי תהליך האימוץ, הוא טובת הילד המאומץ. ככלל, מדובר בילד הספציפי ובראיה סובייקטיבית של הילד המועמד לאימוץ. החוק קובע תנאים להליך האימוץ. הדבר מעוגן בסעיף 1ב לחוק האימוץ, ומוצגים בו השיקולים שאותם בית המשפט צריך לבחון. חשוב להבהיר כי בישראל, אימוץ נערך אך ורק מכוח פיקוחו והחלטותיו של בית המשפט. האחרון הוא הגורם המוסמך בלבד, בכל הנוגע לאימוץ.
תהליך האימוץ:
תהליך האימוץ מחולק להגדרת הילד כ"בר אימוץ", ולאחריו, יצירת הורות משפטית. ילד יוגדר כ"בר אימוץ", או במילים אחרות, ילד שניתן להעבירו להורים שונים מהוריו הביולוגיים, כאשר יש עילה לאימוץ ולאור שיקול דעתו של בית המשפט בעניינו של הילד. זוהי הגדרה משפטית הניתנת רק בסמכותו של בית המשפט.
העילות לאימוץ יובאו בשתי דרכים נפרדות: הראשונה, בהסכמת הוריו הביולוגיים כמתואר בסעיף 8 לחוק האימוץ. השנייה, כאשר יוכרע על ידי בית המשפט, שהוריו לא כשירים לשמש כהוריו של הילד, כמתואר בסעיף 13 לחוק האימוץ.
רק כאשר יוגדר הילד כ"בר אימוץ", יוכלו לנסות ולהתאים לו הורים שאינם הוריו הביולוגיים. התהליך הוא יצירת הורות משפטית והוא מתואר בחוק האימוץ. סעיפים 6-10 לחוק האימוץ, מציגים את אופן ההתאמה בין הילד להוריו המשפטיים.
ההליך כולל תקופת מבחן של שישה חודשים, שבהם שוהה הילד "בר האימוץ" בביתם של המועמדים להורות משפטית, וזאת בליווי עובדים סוציאליים. יש לציין שכאשר מדובר במאומץ שגילו עולה על גיל 9, בית המשפט ישקול את דעתו בדבר האימוץ, וזאת כאשר יראה לנכון לעשות זאת, לאור בגרותו והבנתו של הילד את ההליך.
בסוף התהליך ובהתאם להחלטת בית המשפט, יימסר צו אימוץ אשר מורה על מחיקת ההורים הביולוגים ברשומות משרד הפנים והפיכת ההורים המאמצים לאפוטרופוסים של הילד. רישום אודות הוריו הביולוגיים של הילד, ימצא בתיקי השירות למען הילד, אליהם יוכל להיחשף הילד המאומץ בהגיעו לגיל 18.
סיכום:
בשורות הקודמות הצגנו על קצה המזלג את הליך האימוץ במדינת ישראל, לעומת מדינות אחרות. כמו כן, עמדנו על תהליך האימוץ ודרישות חוק האימוץ. היות ומדובר בתחום רחב ועשיר, ברור כי לא כולו הוצג במאמר זה, אלא רק נדבכים חשובים לידע כללי בנושא.
הליך האימוץ נתפס כהליך מורכב וחשוב, הן להורים המאמצים והן לילד המאומץ. גם ההורים הביולוגיים של הילד שנשלח לאימוץ עוברים משבר רגשי, מכל סיבה שלא תהיה, שהובילה לשליחת ילדם לאימוץ. מכאן, אם אתם עומדים בפני הליך אימוץ, המלצתנו הראשונית היא להכיר את ההליך מאפס, וכמובן לפנות לייעוץ אצל עורך דין מומחה ומקצועי, שילווה אתכם בכל ההליך.
